top of page
  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon
  • White YouTube Icon

איך מדייקים את הריצה ועל הדרך גם את החיים שלנו?

הפסיכולוג אמיר וייס שם לו למטרה לרדת מ-45 דקות ל-10 ק"מ ותקופה ארוכה לא הצליח לכבוש את היעד הזה. מה קרה לו מבחינה פסיכולוגית שדווקא כעת הוא השיג את היעד?

חניכי המסלול רצים באימון כח

רוב חיי "לא אהבתי" לרוץ (ואני משתמש בשפה נקייה ועדינה בתיאור הזה).

אני מודה, גם לא הבנתי את האנשים האלו שכן אוהבים. ואז קרה מה שקרה (סיפור לפעם אחרת) ונדבקתי ב"חיידק הריצה" שבהתחלה היה כמו חיידק טורף. עד כדי כך, שבתוך שלושה חודשים סיימתי מרוץ 10 ק"מ בזמן של 50 דק'. הישג לא רע בכלל לרץ מתחיל.

אחד היעדים הראשונים שסומנו בבירור להמשך היה לרוץ את אותו מרחק ב-45 דק' –

"בסך הכל להוריד 5 דק'… לא ביג דיל", אמרתי לעצמי.

כמעט עבר עשור והיעד הזה עדיין לא הושג. זה נכון, עברו הרבה מים בנהר, נצברו הרבה שיאים אישיים וחלקם אף נופצו שוב ושוב.

ועדיין – היעד הזה לא.


במרוצת השנים, אחת לתקופה הייתי מציב אותו מחדש, אבל אתם בטח מכירים את זה, בדרך תמיד קרה משהו שמנע ממני להשיג אותו: מחלה, בלת"מ בחיים שדרש הפחתת אימונים, "יו ניים איט".

אז הייתי עוצר, מחשב מסלול מחדש, ואומר לעצמי שאחזור ליעד הזה בהמשך.


מבחינתי היה זה פרדוקס מסוים ביחס לתפיסה העצמית שלי:

מאז שהתחלתי לרוץ אני תמיד נמצא במסגרת אימונים מסוימת.

אני גם (בצניעות הנדרשת) תופס מעצמי אדם שלא זרות לו הגדרות של "התמדה ונחישות". 

מעולם לא חששתי מעבודה קשה, סיגלתי לעצמי את ההבנה שעל מה שהטבע והגנים לא סיפקו לי אוכל לפצות בתרגול, ניסיון והשקעה.

אני לא אימפולסיבי באופיי ויש לי את הסבלנות הדרושה כדי לצעוד לאורך זמן מבלי להזדקק לסיפוק המיידי.

אז למה זה לא עבד לי???

בשנה האחרונה סיימתי קורס מדריכי ריצות ארוכות.

הדבר המרכזי שהקורס סיפק לי הוא את ההבנה כמה אני "לא יודע", גם כשאני חושב שאני יודע. הרי זה לא שלא קראתי חומרים, מאמרים, דיונים בקבוצות בנושא ריצה. חשבתי שאני יודע לא מעט.

אז היום אני מבין שזה היה מעט מאוד ולשמחתי אני יודע קצת יותר.

לפני כחודשיים יעד ה-45 דק' החל לדגדג לי שוב.

חיכיתי קצת לראות אם הדגדוג הזה הופך למשהו משמעותי יותר, וכששמתי לב שההתלהבות גוברת מעצם המחשבה על הרעיון, הבנתי שזה הזמן להוציאו לפועל.

בניתי לעצמי תכנית אימונים, הפעם מבוססת על כל מה שלמדתי בקורס. נעזרתי במרצה המעולה שלי מהקורס (חוה גרו), ששיפצה וחידדה אף יותר ויצאתי לדרך.

החודשיים חלפו ולאחרונה סיימתי מרוץ 10 ק"מ בתוצאה של 44:31!!!

את מה שלא הצלחתי בעשור, הצלחתי בחודשיים. ואז שאלתי את עצמי מדוע הפעם זה כן עבד לי?

הרי האופי שלי לא השתנה. לא פיתחתי התמדת יתר, לא השקעת יתר, לא מוטיבציית יתר.

מה שבעיקר השתנה הוא – הדיוק.


באופן מוזר, בחודשיים האלו נפח האימונים אפילו פחת.

כלומר רצתי פחות זמן ופחות מרחק. אבל כל ריצה היתה יותר מדויקת.

למעשה היא היתה חלק מפאזל: כל ריצה, בפני עצמה, היתה בו זמנית גם עולם ומלואו וגם חסרת משמעות.

עולם ומלואו, כי לכל ריצה היתה מטרה מאד ברורה – עבודה על מהירות, עבודה על סבולת, עבודה על זמן רגליים וכו'…

חסרת משמעות – כי אם ריצה אחת התבצעה לא כמתוכנן (כפי שבהחלט קרה באחת הפעמים), מדלגים עליה וממשיכים הלאה. כי בראייה של התכנית כולה היא רק ריצה אחת.

אז עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי.

היעד הבא כבר מתחיל לדגדג ולמי שקורא את הדברים ושם לב לדפוס החוזר – זהירות. ריצה זה ממכר אז "ברחו בהליכה" כל עוד אתם יכולים, אבל כרגע נותרתי עם הרבה מחשבות. מחשבות על העשייה והדרך המקצועית שלי, מחשבות על ההקבלה לעולם הטיפול.

בנוגע לדיוק בדרכי המקצועית – כנראה שעוד אמשיך לחשוב על זה תקופה מסוימת. בינתיים, הנה כמה מחשבות על עולם הטיפול: מה לתכנית אימונים ולתהליך טיפולי?


אגב, אי אפשר שלא לציין בקריצה את ההקבלה בין 50 דק' לריצת 10 ק"מ, לשעה הטיפולית בת 50 הדק'. אז רק לומר שהפתרון הוא כנראה לא בקיצור השעה הטיפולית ל-45 דק'.


מבין כמות הספרים שאני קורא במקביל, נמצא גם הספר "פסיכותרפיה בחיי היומיום". נכתב שם כי המטפל הוא מאזין "פעיל ביותר", לחלק הסיפורי של השיחה הטיפולית.

כשהמטפל מגיב למה שמספר לו המטופל, הוא עושה זאת כדי להפנות את תשומת הלב למשמעותו האפשרית של פרט זה או אחר, או כדי לציין חזרה על דפוס, או היסוס, או עודף רגש. מטרתה של האזנה פעילה זו היא להפוך את המטופל, זה שמספר את הסיפור, למאזין פעיל, ממוקד ובעל תובנה.


ומכאן גם מטרתה של השיחה בפסיכותרפיה, על המטופל לשמוע מחדש את סיפורו. השמיעה המחודשת מביאה בחשבון לא רק את מה שהמטופל חושב שהוא אומר או רוצה לומר (ברמה המודעת).

היא מביאה בחשבון את הדברים שהוא אומר, על ריבוי הדקויות והמעמקים הרגשיים המודעים והלא מודעים שבהם.


השמיעה המחודשת מאפשרת למטופל לספר מחדש את סיפורו – אבל הפעם, במונחים פסיכולוגים מועילים ומספקים יותר, לא רק במלים, אלא גם באופן שבו הוא חיי את חייו.

הקטע המוזר בטיפול

וארשה לעצמי לומר בכל תחילת טיפול, הוא שאנו מתנגדים לשינוי בו בזמן שאנו רוצים בו. כלומר לא משנה עד כמה אנו נוטים לספר סיפורים, או כמה חזק המניע שלנו לקבל טיפול, רובנו נכנסים למגננה ולא רוצים לשמוע מה הסיפורים שלנו אומרים לנו ועלינו.

במהלך הטיפול, תפקידו של המטפל הוא למצוא דרכים לסייע למטופל להכיר בהתנגדותו ולהתמודד עמה.

המשמעות היא, בין השאר, להכיר במנגנוני ההגנה שבהם אנו משתמשים כדי "שלא לשמוע" את הסיפורים שלנו. או לפחות להכיר בדרכים בהן ההגנות שלנו מסתבכות ונעשות חלק מהסיפור שלנו אודות עצמנו. המשמעות היא גם להכיר בדרכים בהן הנפש מתגוננת מפני התבוננות פנימית וידיעה עצמית.

לא מזמן האזנתי לתכניתו של אלון גל, בו שוחחה עימו בחורה ואמרה ששנים היא נאבקת ללא הצלחה במצבה הכלכלי.

אלון שאל בפשטות, באילו כלים חדשים היא הצטיידה לאורך אותה תקופה. התשובה היתה "כלום". ומכאן גם המסקנה: אם נמשיך לגשת לבעיות ישנות באותם כלים ישנים, אל לנו לצפות לתוצאות שונות.

ההתמקדות שלי דווקא בהתנגדות ובהגנות שעליהם הטקסט מדבר, היא כדי להצביע על הדמיון לתכנית האימונים (הכושלת) שלי לאורך השנים.

פעלתי באותן דרכים ישנות וקיוויתי להשיג תוצאה חדשה.

כמובן שאני מחמיר עם עצמי – זו לא היתה דרך כושלת. היו וישנם בדרך הזו הישגים חדשים ועמם גם סיפוקים רבים. אלא שבהיעדר תהליך נכון ומדויק יותר, הדרך הזו ארוכה יותר, ולעתים לא תמיד יעילה כפי שהייתה יכולה להיות.

וכמו באימונים, כך גם בחיים –

רובנו מוצאים את הדרך להתמודד עם הקשיים שלנו גם ללא טיפול. אבל אם להאמין לזיגמונד פרויד, כנראה שהדפוסים הפחות יעילים בהם אנו חיים את חיינו, משפיעים לא פחות, ואולי אף יותר, מהדפוסים היעילים בהם אנו פועלים.

והתהליך הטיפולי טומן בחובו את האפשרות להפוך את עצמנו ליעילים הרבה יותר. כי בטיפול קיים הפוטנציאל לבחון את הדרך, לדייק אותה, לשים לב לאותן מגבלות, שלבד איננו מצליחים לשים לב אליהן.


כך אנו יוצרים עבורנו את ההזדמנות לבנות את סיפור חיינו בצורה מדויקת יותר. וזה אחד הדברים שאני כ"כ אוהב בריצה. מבחינתי הריצה לעולם לא נותרת בגבולותיה בלבד. היא תמיד זולגת לתחומי חיים אחרים, ואם רק נשכיל להתבונן בכך, נוכל ללמוד על עצמנו לא מעט בדרך.


באדיות: "שוונג"


27 צפיות0 תגובות
bottom of page